התאגדויות דתיות באיראן שמרו על רוח הקהילה והמסורת בתקופת המגפה

מגפת הקורונה איימה לנתק את החברה האיראנית ממסורותיה החברתיות והדתיות, אך דווקא ההתאגדויות סביב האימאם חוסיין הוכיחו שאפשר לשלב בריאות ואמונה. דרך קיום טקסים תחת הנחיות קפדניות, נשמרה תחושת השייכות – והבדידות ההמונית נשברה.

ההתאגדויות הדתיות שברו את בדידות האנשים בתקופת הקורונה

האינדיבידואליזם וההתכנסות העצמית הפכו לתופעה עולמית לאחר התפרצות מגפת הקורונה. אופייה של המחלה אילץ אנשים להפסיק את הפעילויות החברתיות, להישאר בבית ולהתרחק מהחברה. עם זאת, העם האיראני נחשב מאז ומתמיד לאחד העמים החברתיים ביותר בעולם, והאינדיבידואליזם איים לפגוע קשות באורח החיים האיראני.

רבים מהמנהגים והמסורות האיראניות הם בעלי אופי חברתי, והפסקתם בשל המגפה הייתה עלולה לפגוע באמונות הדתיות, החברתיות והלאומיות של העם. לדוגמה, התרבות האיראנית אינה שלמה ללא אירועים כמו חגיגות הנורוז או טקסי האבלות של האימאם חוסיין ביום העאשוראא.

מי ששבר את הקיפאון הזה היו ההתאגדויות הדתיות של האימאם חוסיין. במקום לבטל את האירועים כמו במדינות רבות אחרות, הן בחרו לקיים את טקסי האבלות תוך הקפדה על הנחיות הבריאות, כדי לשמור על המסורת החברתית-דתית מבלי לסכן את בריאות הציבור.

באמצעות ארגון קפדני ותמיכה לוגיסטית, ההתאגדויות הדתיות הצליחו לקיים את האירועים הללו ברחבי איראן תוך שמירה מלאה על כללי הבריאות. כך נשבר הקסם השלילי של בידוד חברתי, והנזק החברתי של מגפת הקורונה צומצם למינימום האפשרי.