חגיגת יום הולדתו של הנביא מוחמד בבנדר עבאס

הורמוזגאן הוא אחד האזורים באיראן שבהם שיעים וסונים חיים זה לצד זה, לצד קבוצות בעלות רקע אתני ולשוני מגוון. גם «מֶהְמָאנִי-יֶה אֻמַּת-אֶחְמֶד» נועד להציג את הדו־קיום הזה במרחב ציבורי ומשפחתי. אחמד הוא אחד השמות שבהם מוכר הנביא מוחמד.

תושבי בנדר עבאס מכנים את המקום הסמוך לחוף «זִיר-אֶ פַּרְצֶ׳ם», שפירושו «מתחת לדגל», על שם הדגל הגדול המתנוסס מעליו. אלא שבאותו ערב «מתחת לדגל» לא היה רק שמו של מקום; משפחות מרקעים דתיים, אתניים ולשוניים שונים התכנסו שם זו לצד זו.

רק חודשים ספורים קודם לכן נראו באותו מרחב תמונות שונות לחלוטין. בנדר עבאס, מינאב, קשם, סיריק, ג׳אסק ומצר הורמוז היו נתונים למתקפות אמריקאיות במהלך המלחמה האחרונה. במינאב נהרס בית הספר «שג׳רה-יֶה טַיֶבֶּה», ו-168 ילדים נהרגו. גם המשחתת «דנא», המשתייכת לצי האיראני, הותקפה, ו-104 מאנשי צוותה נהרגו.

עיר שלא נעצרה
שלושה מנחים ניסו לשמור על האווירה החגיגית בקרב הקהל. מן הבמה נשמעו בדיחות ושירים עממיים מקומיים, והאופי התרבותי של דרום איראן בלט כבר בדקות הראשונות של האירוע.

ב«מֶהְמָאנִי-יֶה אֻמַּת-אֶחְמֶד» שולבו מאפיינים שונים של תרבות הדרום: שירים ולבוש מקומי, פלאפל — מאכל פופולרי בדרום איראן העשוי מחומוס — וכן «תוּמוּשִׁי», לחם דרומי מסורתי ודק.

ילדים נעו בין ההמונים, דמויות בתחפושות הצטלמו עם המשתתפים, והמֻוַכַּבּים — עמדות עממיות לאירוח ולחלוקת מזון — המשיכו לחלק אוכל לנוכחים.

במרחק של כמה מטרים הוצגו גם סירת מרוץ מהירה של משמרות המהפכה האיראניים וכלי טיס בלתי מאויש. אלה הוצגו במסגרת האירוע כסמלים לנוכחות הכוחות האיראניים במלחמה. הצבתם לצד המוזיקה ופעילויות הילדים יצרה מראה שונה מזה המזוהה בדרך כלל עם חגיגה.

אחדות שמדברת במבטאים רבים
האחדות בין שיעים לסונים עמדה במרכז האירוע, אך לא הסתכמה בכמה משפטים טקסיים.
אחד המנחים דיבר על הדתות, המבטאים והשורשים השונים בחברה האיראנית:
«האחדות הזאת בין הדתות, צבעי העור, המבטאים והשורשים השונים באיראן, שבני בנדר עבאס הם דוגמה לה, נראית במדינות רבות בעולם כמו חלום רחוק ובלתי מושג».

בהורמוזגאן חיים שיעים וסונים זה לצד זה, ובאזור מתגוררים גם פרסים, ערבים ובלוצ׳ים. מבחינה זו, יום הולדתו של הנביא מוחמד היווה עבור המשתתפים הזדמנות להדגיש את המשותף בין המוסלמים.

כשילדה ממינאב עלתה לבמה
בתוך האווירה החגיגית עלתה לבמה אחת הילדות ששרדו את התקיפה על בית הספר «שג׳רה-יֶה טַיֶבֶּה» במינאב, בליווי אמה.

הילדה סיפרה על הפיצוץ, על קריסת המבנה ועל השעות שבהן נותרה מתחת להריסות. אמה סיפרה על הרגעים שבהם לא ידעה אם בתה עדיין בחיים:
«לא ידעתי אם הילדה שלי בחיים או לא. לא יכולתי להיכנס לבית הספר בכלל. הייתי נתונה ללחץ נפשי כל כך כבד, שאפילו שכחתי את הסיסמה של הטלפון שלי». לכמה רגעים השתרר שקט בחוף.
החגיגה לא הפכה לאירוע אבל, אך קורבנות המלחמה גם לא נשכחו בין המוזיקה לצחוק.

232 ימים של המתנה… ואז מקום ריק בבית
אחר כך עלו לבמה אכרם עליפור, אלמנתו של מֶהְדִי חַבִּיבְּזָאדֶה, שנהרג בעת שירותו על סיפון ה«דנא», ושתי בנותיה, רוקסאנה ות'מין.

מֶהְדִי חַבִּיבְּזָאדֶה השתתף במשימת קבוצת הצי ה-86, שבמסגרתה הפליגו המשחתת «דנא» ואוניית הבסיס «מַכְּרָאן» למסע בן שמונה חודשים סביב העולם תחת דגל איראן.

מקרן הוא אזור חופי היסטורי בדרום־מזרח איראן, המשתרע לאורך ים עומאן, ושמו ניתן לאונייה. במהלך אותה משימה שימשה «מקרן» כאוניית תמיכה וכבסיס ימי נייד שליווה את «דנא».עבור אשתו ושתי בנותיו, שמונת חודשי המשימה הפכו ל-232 ימי המתנה.

בסופו של דבר שבה «דנא» לבנדר עבאס. אך במלחמה שהחלה ב-28 בפברואר 2026, עם מתקפות של ארצות הברית וישראל על איראן, הותקפה המשחתת.

הפעם, מהדי כבר לא חזר הביתה.
אשתו סיפרה על היום שבו קיבלה את הבשורה על מותו, אך הדגישה שאינה רוצה שחיי ילדיה ייעצרו באבל:
«התפקיד שלי עכשיו הוא לגדל את הילדים שלי כך שימשיכו בדרכו של אביהם».

אך הקטע הזה של הערב לא הסתיים באבל, כפי שניתן היה לצפות, אלא בחגיגת יום הולדתה של ת'מין, בנוכחות תושבי בנדר עבאס.

בידה האחת החזיקה עוגת יום הולדת ומתנה, ובידה השנייה דגל אדום שעליו נכתב «יא לְת'ארַאת אל-חֻסַיְן»; דגל שבמסגרת האירוע סימל את הדרישה לנקמה על דם ההרוגים ואת זכרם של חללי המלחמה.

«חוּן־ח'אה» על חוף הים
אחר כך הגיע תורו של מֻג'אל, זמר ראפ איראני שהשתתף באירוע. בדבריו על השיר החדש שלו אמר: «בהציגם את הנביא, המוסלמים הדגישו יותר את רחמיו ואת טוב לבו, ודיברו פחות על הביטוי הקוראני “אַשִדָּאאֻ עַלַא אלְכֻּפַּאר”».

מדובר בביטוי מן הקוראן, שבדבריו הדגיש את נחישותם של המאמינים לעמוד מול אויביהם.
לאחר מכן ביצע לראשונה את השיר «חוּן־ח'אה», שהביטוי «אַשִדָּאאֻ עַלַא אלְכֻּפַּאר» עומד במרכזו.

«לים הזה יש בעלים»
אחריו עלה לבמה אחד ממפקדי החזית הימית וכוחות האחראים על מצר הורמוז.
הוא כינה את הטענות האמריקאיות בדבר שמירת נתיב המים פתוח «שקר אמריקאי גדול», ואמר כי כל עוד העם נוכח בזירה, הכוחות האיראניים לא יאפשרו לארצות הברית להשתלט שוב על האזור.
בהמשך אמר: «בדרום יש לנו בית קברות של הפורטוגלים, ובבושהר יש לנו בית קברות של הבריטים. גם היום אנחנו מוכנים: אם האמריקאים יעשו שוב שטות, אנחנו מוכנים להפוך את המפרץ הפרסי, מבחינתם, לבית הקברות הגדול בעולם לחיילים אמריקאים».

ההמונים שהגיעו לאירוע מילאו את האזור סביבו, עד שהיה קשה למצוא מקום חניה. משפחות התכנסו באותו חוף ממש שהיה, חודשים ספורים קודם לכן, זירת מלחמה.

בית הספר במינאב הותקף; אך אחת הילדות ששרדו עמדה על הבמה וסיפרה את שאירע.

המשחתת «דנא» הותקפה; אך בתו של אחד ההרוגים עמדה בין מחיאות הכפיים של הקהל וחייכה, כשבידה האחת עוגת יום הולדת ובידה השנייה דגל אדום שסימל את הנקמה על הדם שנשפך.

בשעת לילה מאוחרת שבה המוזיקה להישמע מן החוף. הילדים חזרו לשחק, והמֻוַכַּבּים עדיין היו פעילים.
מולם היה הים — אותו ים שהיה רק לפני חודשים ספורים זירת מלחמה, ושבאותו לילה נשאו ממנו אל החוף קולות של מוזיקה וצחוק.

אבל באותו לילה בחרו תושבי בנדר עבאס לחגוג דווקא שם.