שיירת „חיים“ יוצאת מהאולמות אל לב החברה

ברוח זו השיק מכון תביאן באיראן, גוף תרבותי ותקשורתי העוסק בהפקה ובהפצה של תכנים דתיים, תרבותיים וחינוכיים, את „שיירת החיים הלאומית“. התוכנית נועדה לקדם את מה שמכונה באיראן „אורח החיים האיראני־אסלאמי“, באמצעות שילוב של תכנים קוראניים ומסורות דתיות, מופעי בידור, פינות בהשתתפות מומחים, שירה דתית ומוזיקה, לצד תכנים המותאמים לתרבות ולאופייה של כל עיר.

השיירה החלה את פעילותה בדצמבר 2025. לאחר שקיימה כמה תוכניות באולמות סגורים, היא החלה להגיע גם למרחבים ציבוריים ולכיכרות בערים. לדברי מארגניה, מטרתה היא להציג את הקוראן ואת תורת אהל אל־בית — משפחתו של הנביא מוחמד, שלה מקום מרכזי באמונה השיעית — בפורמט פחות רשמי, המשלב שמחה, שיח וקשר ישיר עם הציבור.

עד כה קיימה „שיירת החיים הלאומית“ עשר תוכניות בתשעה מחוזות. האירוע האחרון שלה התקיים בכיכר המהפכה בעיר זנג'אן, ולדברי האחראי על השיירה השתתפו בו כ־8,000 עד 9,000 בני אדם. אספהאן הייתה אחת הערים שאירחו את התוכנית יותר מפעם אחת, עם שני אירועים. בושהר, כרמאן, ח'וראסאן הצפונית וסמנאן נמנות אף הן עם יעדיה.

קהל היעד הראשון של התוכנית היה מקבלי הסיוע של ועדת הסיוע על שם האימאם ח'ומייני — גוף ממשלתי המספק תמיכה למשקי בית בעלי הכנסה נמוכה ולאוכלוסיות נזקקות באיראן. עם הזמן התרחב קהל היעד, והשיירה הפכה מתוכנית המיועדת לקבוצה מוגדרת ליוזמה הפונה לציבור הרחב במרחבים העירוניים.

מדאגה ראשונית להקמת „שיירת החיים“
מסעוד ח'אתמי, האחראי על „שיירת החיים“, מספר כי הרעיון הראשוני לתוכנית הגיע מוועדת הסיוע. הוועדה ביקשה לקיים תוכנית תרבותית עבור מקבלי הסיוע שלה, אך לא היה גוף שיכול להוציא תוכנית כזו אל הפועל. בהמשך קיבל מכון תביאן על עצמו את האחריות לביצועה.

ח'אתמי מתאר את תוכן התוכנית: „שיירת החיים הלאומית היא חבילה תרבותית איראנית־אסלאמית, שבה פסוקי הקוראן ומסורות אהל אל־בית מובאים בפני הקהל באווירה של שמחה והומור. גם מבנה התוכנית נבנה על בסיס זה — ממנחה שמח ואנרגטי ועד להשתתפותם של מורים ומומחים, שכל אחד מהם מתקשר עם הציבור בתחום התמחותו.“

לדברי ח'אתמי, באירועים הראשונים התקיימה התוכנית בבוקר באולמות עבור מקבלי הסיוע של ועדת הסיוע, ואילו בערב היא הוצגה בפני הציבור הרחב. בהדרגה החלו לנצל את יכולתה של התוכנית למשוך קהל גדול גם באירועים ציבוריים ובכיכרות בערים.

מהאולם אל הכיכר
שינוי מקום קיום התוכנית אינו פירושו שינוי בתוכנה המרכזי. נושא אורח החיים עדיין עומד במרכז, והתכנים הקוראניים והדתיים נשמרו. עם זאת, לקראת קיום התוכנית במרחב הציבורי נוספו לה מרכיבים המותאמים לסביבה זו.

ח'אתמי אומר: "התוכן שהיה לנו מלכתחילה עדיין קיים — אורח החיים בהתאם לפסוקי הקוראן ולמסורות אהל אל־בית. לצד זאת, ובהתאם למאפיינים של הכיכר, הוספנו גם קליפים בעלי תוכן מהפכני, קריאות ‚אללה אכבר‘ ותוכניות נוספות המתאימות לאווירה של התכנסויות ציבוריות.“

השינוי גם אפשר לקבוצות עממיות ודתיות להזמין את השיירה לערים שלהן כדי לקיים בהן אירועים. אספהאן היא אחת הדוגמאות לכך: שם הזמינו אותה ישירות ה"הייאתים" הדתיים המקומיים — קבוצות קהילתיות מאורגנות המקיימות טקסים ואירועים דתיים.

לכל עיר יש סיפור משלה
אחד המאפיינים של התוכנית הוא שילובם של מרכיבים תרבותיים מקומיים בעיצוב האירועים. לכן, התוכנית אינה מתקיימת בהכרח על פי תבנית קבועה בכל עיר.

ח'אתמי מספר כי המארגנים המקומיים בזנג'אן ביקשו לשלב בתוכנית קריאה מלאה של סורת אל־פתח, הפרק „הניצחון“ בקוראן. במהלך המלחמה בין איראן, ארצות הברית וישראל, שהחלה בתחילת 2026, הפכה קריאת הסורה, בקרב חלק מהאיראנים, לסמל של תקווה לניצחון על האויב. פרשנות זו קשורה הן לשמה של הסורה, „הניצחון“, והן לתוכן פסוקיה הראשונים. לדברי ח'אתמי, תושבי זנג'אן נהגו לקרוא את הסורה מדי לילה באותה תקופה, ולכן החליטו מארגני השיירה לשלב את המנהג בתוכנית.

לצד קריאת הקוראן כללה הפעילות בזנג'אן מופעי בידור, שירה דתית, קליפים ופינות בהשתתפות מומחים. לדברי ח'אתמי, אחד הקטעים הקוראניים הוצג במתכונת שמחה, ובתוכנית השתתפו זמרים דתיים, מומחים לענייני דת ופסיכולוגים. בדרך כלל מסתיים האירוע בהופעתו של זמר.

כשהדיון באורח החיים הופך לשיחה יומיומית
מה שמבדיל את „שיירת החיים“ מהרצאה או מתוכנית חינוכית מסורתית הוא הניסיון לקרב את המושגים הדתיים אל חיי היומיום. במודל הזה מוצגים התכנים הדתיים לצד בידור, מוזיקה ושיח, והקהל פוגש אותם במרחב ציבורי ובאווירה פחות רשמית.

המעבר מאולמות ייעודיים אל הכיכרות בערים הרחיב גם את קהל היעד של התוכנית. השיירה, שנועדה בתחילה לקבוצה מוגדרת של נמענים, פונה כיום גם למשפחות ולציבור הרחב בערים השונות.

מבחינת המארגנים, השינוי אינו מסתכם בהעברת האירועים ממקום למקום. מדובר בניסיון להוציא את השיח על אורח החיים האיראני־אסלאמי ממסגרתן של תוכניות רשמיות ולהביא אותו אל לב החברה — אל המרחבים שבהם משפחות וקבוצות חברתיות שונות נפגשות באופן טבעי.